עורך דין פלילי בירושלים

אין לראות במאמר זה תחליף לייעוץ משפטי של עורך דין המתמחה בפלילים.

הליך פלילי הינו הליך שבו בדרך כלל הריבון, כלומר גוף כלשהו מרשויות המדינה, פועל כנגד האינדיבידואל, להבדיל מדין אזרחי, שבו המחלוקת מתקיימת בין תובע לנתבע ובית משפט מכריע ביניהם. לכן, כאשר מדברים על משפט פלילי, ב–99.9% מהמקרים, מדובר בתביעת רשויות המדינה, נגד אדם (או ארגון/חברה פרטית/ציבורית).

זה למעשה ההבדל העיקרי והיסודי ביותר בין הליך אזרחי להליך פלילי. לעובדה הזו – שלא מדובר בסכסוך בין שני צדדים שווים, שבו בית משפט קובע מי צודק יותר או פחות, אלא כאמור במצב שמדובר במדינה נגד אדם (או לפעמים נגד ארגון או חברה), ישנן השלכות רוחב.

לפני שנסביר את השוני, זה המקום לציין שלכלל הזה ישנו חריג אחד, המכונה קובלנה פלילית. קובלנה פלילית הינה מצב שאדם פרטי תובע אדם פרטי אחר, בדין פלילי, לפי חוק הסדר הפלילי בסעיף 68 , המתיר בעבירות מסוימות הגשת כתב אישום על ידי אדם פרטי, אך זאת רק כאשר המדינה בחרה שלא להגיש כתב אישום בגין תלונה של אדם מסוים, ואז עומדת לו הזכות לתבוע בעצמו בדין פלילי, בגין עבירות מסוימות המפורטות בתוספת לחוק.

על כל פנים, המשפט הפלילי מורכב מכמה שלבים, שהראשון שבהם, הפותח את ההליך, הוא התלונה במשטרה. לאחר שאדם מוסר תלונה במשטרת ישראל, חובה על המשטרה לחקור ולברר את מהות התלונה. החקירה עצמה ותוצריה, הינם המהלך המשמעותי ביותר בהליך הפלילי, הקובע אם בכלל יוגש כתב אישום, באיזה אישומים, לאיזה בית משפט וכמובן מה יהיו סיכויי הזיכוי או ההרשעה ומידת העונש.

יצוין שעל פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, תיק חקירה שאין בו "סיכוי סביר להרשעה" – לא יוגש בו כתב אישום. למרבה הצער, ההנחיה הזו, כמו הנחיות רבות אחרות, נתונה לפרשנות רחבה ביותר, המאפשרת חריגה קיצונית ממנה. בפועל, אנו נתקלים בתיקים רבים שבהם מלכתחילה לא היה שום סיכוי סביר להרשעה (בפרספקטיבה סנגוריאלית) ובכל זאת הוגש כתב אישום.

שלב החקירה הוא השלב הראשון שבו זכויותיו של אדם וחירותו נשללות ממנו כעניין שבשגרה. על פי הדין הרשמי, למרות שמתנהלת חקירה ו/או משפט, עד שאדם מורשע בדין, הוא מוחזק כחף מפשע. הכלל הזה מכונה "חזקת החפות". המשמעות הפשוטה היא כאמור שאדם הינו חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, אך למרבה הצער, יאמר כל סנגור מנוסה, שבפועל, הכלל הוא הפוך. ברגע שאדם נחקר במשטרה, מבחינה ציבורית ולעיתים גם משפטית, הוא מוחזק כאשם עד אשר יוכח זיכויו. כפועל יוצא, כבר בשלב הראשוני ובטרם הואשם באמצעות כתב אישום, בוודאי בטרם הורשע, נשללות זכויות רבות מהחשוד בעבירה, בהן זכותו לחירות, זכותו לפרטיות, חופש העיסוק שלו וזכויות אדם נוספות כגון חופש תנועה וכו'.

המשפט:

בד"כ, בפרט כאשר מדובר בעבירות היותר חמורות, המשפט הפלילי מנוהל בשני הליכים נפרדים ומקבילים: הליך המעצר והליך עיקרי. שני ההליכים הללו מנוהלים על ידי שופטים שונים, באולמות שונים, במועדים שונים ובעיקר בכללים שונים בתכלית.

הליך המעצר – הינו הליך אשר יקבע היכן ישהה הנאשם בזמן ניהול משפטו ובאילו תנאים: מעצר ממשי/מעצר בית/תנאי פיקוח אלקטרוני או משוחרר. המטרה היא להגן על הציבור בזמן שהנאשם עדיין מנהל את משפטו ומוחזק כחף מפשע. לצורך הליך המעצר, השופט נחשף לכל חומרי החקירה – ללא שמיעת העדים, רק על ידי קריאת אמירותיהם של העדים ויתר הראיות החפציות או הפורנזיות. על השופט לקבוע בשלב טרומי זה (כלומר, בטרם תחילת המשפט), אם בכלל קיים רף ראייתי מספיק לצורך תנאים מגבילים (אשר בשלב הזה עומד על 50%/50%), האם מתקיימת מסוכנות לציבור, האם ניתן לאיין את המסוכנות והאם ניתן להורות על תנאים שאינם מעצר ממשי או ללא תנאים בכלל.

המשפט העיקרי – במקביל, באולם אחר ובפני שופט אחר, יחל המשפט העיקרי, שבו ייקבע האם המעשים המתוארים בכתב האישום אכן נעשו, האם הייתה הצדקה או סיבה משפטית אחרת לפטור מן המעשים ומה יהיה העונש בגינם, בהתאם.

המשפט מתחיל בהקראת כתב אישום בפני הנאשם, בהליך הנקרא "הקראה".

בשלב הבא ייקבע מועד שבו הנאשם ובא כוחו יידרשו לתת מענה לכתב האישום, כלומר, מה תגובתם: מודה או מכחיש וכו'.

לאחר מכן, בד"כ חודשים לאחר מכן, יחל ניהול המשפט .

בכל אחד מהשלבים הללו, יוכלו הצדדים להידבר ביניהם ולנסות להגיע להסכמות, מה שמכונה "עסקת טיעון" או "הסדר טיעון". אם יגיעו הצדדים להסכמה, הם יוכלו בכל שלב של המשפט לבקש מהשופט לקבל את ההסכמה ביניהם, וזאת משום שבית המשפט אינו כפוף להסכמות הצדדים ובכוחו לדחות את ההסכמות, על אף שמדובר במקרים נדירים בלבד ועל פי הלכות בית המשפט העליון, נדרשת סיבה מאוד טובה על מנת לדחות הסדר טיעון, בפרט אחרי שהנאשם כבר הודה בכתב אישום מוסכם.

במידה והנאשם כפר בעובדות כתב האישום, והצדדים חלוקים ואין הסכמה ביניהם בנוגע להרשעה, כן או לא ולמידת העונש, אז יגיע כאמור שלב ניהול המשפט, המכונה שלב ההוכחות.

שלב ההוכחות אף הוא מתחלק לשני שלבים: פרשת התביעה ופרשת ההגנה. בפרשת התביעה, יוצגו על ידי המאשימה, כלל הראיות שברשותה, באמצעות עדים וראיות חפציות או פורנזיות (מדעיות), בהליך שמכונה חקירה ראשית, שהיא הצגת הראיות. בכל חקירה ראשית, עומדת לזכות הנאשם האפשרות להתחיל מיד בחקירה נגדית. כלומר, בשלב פרשת התביעה, יעלו עדי התביעה להעיד ומיד לאחר מכן, בחקירה הנגדית, יתקוף הסנגור את העובדות שאינן לטובת הלקוח–הנאשם וישתדל להעמיד, באופן המטיל בספק, את אמינות/מהימנות העדויות והראיות המוצגות בחקירה הראשית.

בתחילת המשפט, חייב הנאשם להעלות טענות מקדמיות ובחלק מן המקרים, הוא יהיה רשאי להעלות ולטעון אותן, כבר החל משלב ההקראה. במידה והנאשם לא העלה את טענותיו המקדמיות בזמן הקצוב, אזי הוא יתקשה לעשות זאת בשלב מאוחר יותר, מאחר שלעיתים עשויים להיות קשיים. לדוגמא – את טענת אליבי, כלומר "במקום אחר הייתי", או טענות התיישנות או סייגים לאחריות (אי שפיות, למשל), יש לטעון כבר בפתח המשפט, מכיוון שלאחר מכן, ניתן לעשות זאת רק באישור בית המשפט. כך, אם טענותיו של הנאשם מתקבלות, כולן או חלקן, אזי ביהמ"ש יכול לבטל את כתב האישום, לתקן אותו או להעבירו לבימ"ש אחר, כל זאת לפי נסיבות העניין, אם מדובר בטענת פסלות שופט ואם העלה הנאשם טענה של התיישנות ולכן לא ניתן לפעול על פי כתב האישום.

פרשת התביעה:

לאחר הגשת כתב האישום בגין עבירותיו של הנאשם, פרשת התביעה נדרשת להעלות את כל ראיותיה. במידה והנאשם נוכח לדעת כי אין בראיות כדי להשיב לאשמתו, אזי כתב האישום עוצר בפרשת התביעה ואין מעבר אוטומטי לפרשת ההגנה, דהיינו, לחקירה. סעיף 156 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה, ורשאית היא להקדים להן דברי פתיחה."

פרשת ההגנה:

במידה וטענת "אין להשיב לאשמה" לא הביאה לזיכויו, אזי פרשת ההגנה תעלה את ראיותיה, כדי להוכיח כי הוא חף מפשע, או כי יש להקל בעונש, שכן מדובר בעבירה קלה יותר ממה שנקבע בכתב האישום. חשוב לציין כי הנאשם רשאי וזכאי לשמור על זכות השתיקה ולא למסור מידע, שכן מדובר בשלב הבאת הראיות וכל מה שיגיד, עלול לשמש לרעה כנגדו. סעיף 159 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "לא זוכה הנאשם לפי סעיף 158, רשאי הוא להביא לפני בית המשפט את ראיות ההגנה ורשאי הוא להקדים להן דברי פתיחה."

פסק הדין הינו הכרעת וגזר הדין:

פסק הדין מורכב מהכרעת דין ומגזר דין. בתום שלב ההוכחות והבאת הראיות, בהכרעת הדין של הנאשם, ביהמ"ש יאזין לשני הצדדים, הן לפרשת התביעה והן לפרשת ההגנה ויחליט האם להרשיע את הנאשם או לזכות אותו.

באם בית המשפט יחליט שלא להרשיע את הנאשם, הכרעת הדין תהווה כשלעצמה את פסק הדין. בהיבט גזר הדין, אם יחליט בית המשפט להרשיע את הנאשם, הצדדים יטענו לעונש ויוכלו לבקש לשכנע באמצעות עדים ומסמכים, כי יש להחמיר או להקל עם הנאשם. בנושא העונש הוחל תיקון משמעותי לחוק (תיקון 113), המכונה חוק הבניית שיקול הדעת בענישה, שבו יושם "עקרון ההלימה", לפיו חובה לקבוע בטרם גזירת העונש, מהו מתחם הענישה המקובל לפי הפסיקה המקובלת, היכן יש למקם את המקרה האינדיבידואלי בתוך המתחם ולבסוף, האם ישנן סיבות המצדיקות חריגה מן המתחם, לקולא או לחומרא.

מבנה הענישה:

הענישה מתבצעת לפי דיני העונשין במדינת ישראל. כלל העונשים וסוגיהם מופיעים בחוק עצמו. העיקרון הבסיסי העומד מאחורי הענישה, הינו סעיף 35 לחוק העונשין, תשל"ז–1977 (להלן: "החוק"), הקובע את העונשים כעונשי מקסימום, כדלקמן: "(א) בית המשפט שהרשיע אדם בשל עבירה, רשאי להטיל עליו כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה. (ב) היה העונש קנס או פיצוי לפי סעיף 77, יהיה בית המשפט רשאי לקבעו בשיעור שאינו עולה על שיעורו המעודכן ביום החלטת בית המשפט, ואם הוגש ערעור – קנס או פיצוי אשר אינו עולה על שיעורו המעודכן ביום ההחלטה בערעור; לעניין זה, "שיעור מעודכן" – שיעור הקנס שהיה קבוע בחוק לעבירה ביום ביצועה כפי ששונה בצו מכוח סעיף 64, ובפיצוי לפי סעיף 77, שיעור הפיצוי שהיה קבוע בחוק ביום ביצוע העבירה כפי ששונה בצו כאמור. (ג) שונה שיעור הקנס או הפיצוי שלא כאמור בסעיף קטן (ב), יהיה בית המשפט רשאי להטיל קנס או פיצוי בשיעור שאינו עולה על שיעורו ביום ביצוע העבירה בצירוף הפרשי הצמדה למדד לפי שינויים במדד שפורסמו עד יום החלטת בית המשפט; בסעיף זה, "מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

במילים אחרות, סוגי העונשים בהליך הפלילי הינם עונשי מאסר בפועל, מאסרים מותנים, עונשים התלויים בכסף או בפיצויים, לפי נסיבות העניין. גזירת העונש הינה מכוח תיקון 113 לחוק העונשין, "עקרון ההלימה".

ערעורים בהליך הפלילי:

בתי המשפט המוסמכים לדון בערעורים הנוגעים להליך פלילי, הינם בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון. כמו כן, בהליך פלילי אין ערעורים על החלטות ביניים כמו בהליך אזרחי, למעט חריגים בנושא קבלת חומרי חקירה, הסרת חסיונות וכמובן בענייני המעצר.

ניתן לערער פעם אחת בזכות. צריך לבקש רשות כדי לערער פעם שנייה, כלומר להצביע על סיבה המצדיקה בחינה מחודשת ונוספת, כגון שאלה משפטית חשובה, או עניין עקרוני חשוב שהשלכותיו נוגעות מעבר לעניינו האישי של המערער. על פסיקה של בית המשפט העליון לא ניתן לערער, אבל במקרים מסוימים ניתן לבקש רשות לדיון נוסף.

כמובן ששני הצדדים יכולים לערער, הן על עצם ההרשעה והן על העונש. במקרים שבהם התגלו ראיות חדשות, יתכן שיתקיים משפט חוזר, שבו התיק ישוב לערכאה המקורית לדיון מחדש.

עורך דין פלילי:

עורך דין פלילי הוסמך בלשכת עורכי הדין, כאשר עיקר עיסוקו הינו התחום הפלילי. על מנת להיות עורך דין בתחום הפלילי, יש להכיר את הדין על בוריו, דהיינו, חוק העונשין, חוק סדר הדין הפלילי, כל הנוגע לסמכויות עיכוב, חיפושים ומעצרים ודיני ראיות. כמו כן, השופט הינו הגורם האקטיבי במהלך כל המשפט. עקרון העל המנחה עורך דין לעניינים פליליים, הינו השגת זכויות בסיסיות לנאשם שעליו הוא מגן, כגון חירות, פרטיות וכדומה.

עורך דין המתלווה לנאשם, בין אם מדובר במעצר עד תום ההליכים ובין אם מדובר במעצר לפני הגשת כתב אישום, יסייע לו מתחילת ההליך הפלילי ועד סופו. מטרתו, בסופו של יום, היא להביא לזיכויו של הנאשם או לביטול כתב האישום, או לכל הפחות להקלה בעונשו של הנאשם.

לסיכום:

עורך דין המתמחה במשפט הפלילי מכיר את ההליך על בוריו ויודע מה עלולות להיות התוצאות וההשלכות בסיומו, או בכל אחד מן השלבים המהותיים שהוזכרו לעיל. כמו כן, חשוב לבחור עורך דין פלילי בקפידה ובשקילה רבה, שכן מדובר בהליך מורכב ונוקשה, ולכן נדרש אדם שיוכל לסייע בקביעת העונש, חומרתו ומידתו. זאת ועוד, אם לנאשם אין אמצעים לממן את ייצוגו על ידי עורך דין פלילי, בית המשפט יפעל בהתאם לשיקול דעתו ובמקרים חריגים, יהיה רשאי הנאשם לקבל ייצוג הולם מטעמה של הסנגוריה הציבורית, כלומר, מהמדינה, הכל בהתאם למצבו הכלכלי של הנאשם.

אי לכך, חשוב תמיד להיוועץ עם עורך דין המתמחה בפלילי בלבד ולא עו"ד "שמבין גם בפלילי", אבל בפועל מתעסק בתחומים אחרים.